<h1>ספר הפרדס — שער שביעי</h1>
<h2>דף מג.</h2>
המריח עשן של קטורת שקורין בלשון משנה מוגמר והוא מלשון גומרין, כלומר ריח הבא על ידי גחלים שעושין ממיני לבונה משיעלה העשן שלו מברך בורא עצי בשמים. וכתב הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל וזה לשונו יש הרבה דברים שאין מריחין עד שנותנין אותן באש ועולה עשן מהן וזהו מוגמר, ויש מהן שאינו מעלה ריח כלל עד שיכלה גופו באש לגמרי, וריחו אין לו עיקר ואין מברכין עליו כלל, אבל אותו שמעלה תימרות עשן קודם שיכלה גופו מברך עליו אותה ברכה שהיה מברך על גוף הדבר עצמו אלו היה מריחו, אם דבר שאין גידולו מן הארץ אומר בורא מיני בשמים ואם גדולו מן הארץ והוא קשה אומר בורא עצי בשמים, וזהו ששנינו בראשונה אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ושל בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום, לומר שאין מברכין על שום מוגמר, אלא אם הוא בעין כאפרסימון של בית רבי ושל בית קיסר שהן חשובין וכשמעלין תמורת גופו קיים והן כעין הדס וכיוצא בו שהן קיימין כשמריחין אותן בחיותן, שלא באו לומר שאין מברכין אלא על אפרסימון והדס שהרי אמרו בפי' בתלמוד שמברכין על חבצלת ונרגס ושאר דברים, אלא שפירושו ברור כמו שאמרנו ע"כ. אבל על המושך שקורין בלע"ז מושקיט מברך עליו בורא מיני בשמים, דגרסינן בפרק כיצד על המוגמרות כולן מברכין עליהן בורא עצי בשמים חוץ מן המושק לפי שמין חיה הוא ומברכין עליו בורא מיני בשמים. כתב הרב ר' יונה ז"ל דהאי מושך אינו אותו שנקרא בתורה מור, דאותו מעשבי בשמים הוא כדכתיב אריתי מורי עם בשמי, שאותו היה מיני עשבים וזהו מין חיה, ויש מי שאומר שהוא זיעת חיה ידועה ויש לה חטוטרת בצוארה ולשם מתקבץ בתחילה כעין דם ואחר כך חוזרת מושק וזהו נכון, והנשיא רבינו מאיר הלוי בן אבולעפיא זצק"ל היה אוסר אותו המושק מלאכלו משום חשש דם ולא אכל ממנו ז"ל מימיו. והרב ר' יונה ז"ל כתב שהוא מותר דאפילו תאמר שהיה דם מתחילה עכשיו אינו אלא פירשא בעלמא. וכתב הרב ז"ל דג"כ דבש שנפל בו חתיכת נבלה (דבש) שהוא מותר גמור, דכיון דדרך הדבש שנימוח כל דבר שנופל בו וחזר דבש הוי מותר, ואע"פ שאין כאן מקומו של דין זה כתבתי מפני שראית[י] כמה אנשים טועים בזה. וכן אם מריח שמן אפרסמון מברך עליו בורא שמן ערב, ומפני שנמצא בארץ ישראל קבע ברכה לעצמו, דגרסינן בפרק כיצד ומשחא דאפרסמא מברך עליו בורא שמן ערב וזהו עצי שמן האמור במלכים.
וכשרתא ומשחא כבישא ומשחא טחינא דאמרינן בגמרא כלהו פירש להו בעל הערוך ז"ל דכשרתא עיקרו שמן ומערבין בו מינין של בשמים והוה מעשה רוקח מפוטם, וכל מעשה רוקח מפוטם כגון זה מברכין עליו בורא עצי בשמים, דגרסי' בפרק כיצד כשרתא ומשחא כבישא ומשחא טחינא כולהו מברכין עליהו בורא עצי בשמים. וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא אם יהיו העצים [שם אבל אם הוציא העצים] משם אינו מברך אלא בורא מיני בשמים. ומשחא כבישא דאמרינן בגמרא פירש רבינו חננאל גאון ז"ל שכובשין שומשמין וורדים ועצי בשמים והשומשמין קולטין ריח בשמים וריחן נודף, ומשחא טחינא ג"כ קרוב לטחינת השומשמין נותנין בהן עצי בשמים, מהו דתימא כיון דקרוב לטחינתן נתנן בהם ולא קלטו עדיין הריח קמ"ל דעל כולן מברך עליהן בורא עצי בשמים. וכתב מרנא ורבנא האי גאון ז"ל בשם מר שמואל ראש כלה רביה דרב אחא משבחא זכר כולם לברכה, שהיה נוהג שלא לברך לעולם בורא עצי בשמים אלא על הדס בלבד, וסמך על מאי דגרסינן בגמרא מיתיבי אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית קיסר ושל בית רבי ועל ההדס שבכל מקום, ויש מי שגורס תיובתא, ולפי גירסא זו מסקנא דגמרא שאין מברכין בורא עצי בשמים אלא על הדס בלבד כמו שכתבתי. וכתב הגאון ז"ל לא חזינן אדם במתיבתא דמסיק בהאי שמעתא תיובתא אלא כלהו בגרסיהו מפרקי לה הדס וכל דדמי ליה, ונקיטינן מילתא מן סמלק וחלפי דימא ונרקום דגינובתא, ומאי דהוי כיוצא בהן מברכין עליה בורא עצי בשמים, ואע"ג דאית בהו מאי דרכיך, אמרי לך לא איכפת לן כדמוציא עלין מעציו כדפרישנן לעילא דהא חילפי דימא הכי אינון, והיינו דקאמר מר זוטרא מאי קראה דכתיב ותטמנם בפשתי העץ והא פשתן דרכיך ואקרי עץ, והני מילי אמרינן מדרב אחא ז"ל מדקאמרי' גבי חילפי דימא עצי בשמים דמספקן לן אי מין אילן הוא או לא הואיל ורכיך, מכלל דכל היכא דאיכא עץ בורא עצי בשמים מברכינן עליה, ותניא נמי גבי כלאי הכרם כי האי גוונא כל שתחילת ברייתו מוציא עלין מין ירק הוא וכל שתחילת ברייתו מוציא עץ מין אילן הוא, ובצלף הוא דפליגי בית שמאי ובית הלל דדמי לעץ ודמי לירק וכהכין נהוג עלמא השתא עד כאן דברי הגאון ז"ל. ופירש הדס וכל דדמי ליה כלומר שיהא עיקרו להריח כהדס, אבל שאר עצים כגון עצי אתרוג ותפוחים לא, כיון שלא נטען על דעת להריח בהם, כן פירשו בתוספות.
תמה אני על שומן שנפל באש ועולה עשן ויש לו ריח טוב ונודף מאד אמאי לא תקנו רבנן עליו שום ברכה, ולא מצאתי על זה שום דבר שאסמוך בו.
<h2>דף מג:</h2>
וכן המריח בפירות העץ מברך שנתן ריח טוב בפירות, דגרסינן בפרק כיצד אמר מר זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות, כתבו בתוספות איברא דדוקא כשלקחן להריח או לאכול ולהריח אבל אם לקחן לאכול לבד והריח בהן אינו מברך עליהן זה הכלל כל שלקחן להריח מברך עליהן, ולא ידעתי מאין להן זה, ואולי הייתי אומר שהתוספות כוונו להא דאמרי' בפרקא קמא דע"ז גבי חנויות מעוטרות של ע"ז שאסור ליהנות מהן, ואמרינן עלה בגמרא אמר ר' שמעון בן לקיש לא שנו אלא מעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא, ואע"ג דקיימא לן דריחא לאו מילתא היא כדקיימא לן בבת תיהא, הני מילי ביין שאין עיקרו לריח אבל וורד והדס שעיקרן לריח אסור. הלכך באתרוגא וחבושא שאינן עשויין לריח בעינן שילקח אותן להריח, ואם לא לקחן להריח אינו מברך כיון דריחא לאו מילתא היא בדבר שאין עיקרו לריח כנ"ל.
אתרוג של מצוה אינו ראוי להריח בו, אבל מכל מקום מותר להריח בו שאינו מוקצה אלא מן האכילה, הילכך אם נהנה מריחו חייב לברך שנתן ריח טוב בפירות, אבל הדס של מצוה אסור להריח בו לפי שהוא מוקצה מריחו, ואם עבר והריח חייב לברך בורא עצי בשמים, ואם לא נתכוון להריח בהן אלא שנהנה מהן שלא בכונה אינו מברך וכן כתב הרב ר' אהרן הלוי ז"ל. ואותן וורדים שקורין רושא"ש כתב הראב"ד ז"ל שמברכין עליהן שנתן ריח טוב בפירות דפרי עץ הוא כמו שכתבתי לעיל בשער הסמנין, וכתב הרב ז"ל דהוא הדין למימיהן הן כמותן ומברך עליהן שנתן ריח טוב בפירות, שהרי שמן שכותשין בו בשמים מברך עליהן בורא עצי בשמים כל שכן זה שהוא מן הוורד עצמו, ואל יקשה בעיניך מה שכתבתי לעיל גבי דובשא דתמרי דלא מברכינן עליה אלא שהכל משום שאין משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים, תירץ הרב ז"ל דהתם שאני דהוא לגבי אכילתן אבל בריחן לא, והראיה ממשחא שאמרתי. אבל הר"ם במז"ל לא כתב כן דכתב הוורד ומי הוורד והלבונה ומסטיכי וכיוצא בהן מברך עצי בשמים, והראב"ד ז"ל כתב שעל מי הוורד והלבונה והמסטיכי אינו מברך עצי בשמים, והרב ר' יונה ז"ל פירש כוונתו דאין מי הוורד באין מן הוורד עצמו אלא מדבר הנברא בתוכו.
ואם הריח שום עשב שיהיה ריחו נודף מברך עליו בורא עשבי בשמים, דגרסינן בפרק כיצד מברכין כרכום דגינוניתא אומרים עליו בורא עצי בשמים דדברא בורא עשבי בשמים, כרכום דגינוניתא פירש"י ז"ל בשם בעל הלכות גדולות שהיא חבצלת השרון, וכן עשב שקורין בלשון משנה סיגלי ופירש"י ז"ל וויאוליש, וכן עשב שקורין בלשון משנה נרגיס של גנה, ויש מי שפירש שהוא לירי, ואינו נראה כן בעיני דשושנה הוא הנקרא לירי מפני שיש בו ששה עלין. אלא שיש לומר דהני מילי בלשון עברי אבל מלשון משנה איפשר שהוא כן, ויש מי שפירש שהוא עשב שקורין בלע"ז אלפוגה או עשב שקורין בלע"ז טורונגילא כל אלו העניינים או הדומים להם מברך בורא עשבי בשמים, והוא הדין יראה לי שהמריח עשב שגדלין בו הדלעים שמברך בורא עשבי בשמים שאין לך ריח גדול מזה. וכתב הרב ר' יונה ז"ל דאם נסתפק אדם בעניין בשמים שאינו יודע אם הוא עץ או עשב מברך עליו בורא מיני בשמים, דכמו שברכת שהכל נהיה בדברו היא ברכה כללית לאכילה ג"כ ברכת בורא מיני בשמים היא ברכה כללית לריח ונכון הוא.
גרסינן בפרק כיצד אמר מר זוטרא בר טוביא מניין שמברכים על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה הללויה, איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח, אלמא שכל המריח דבר שהוא נהנה ממנו אע"פ שאינו אוכל ממנו חייב לברך.
<h2>דף נג.</h2>
קשיא לי אמאי לא תקנו רבנן ברכה שניה על הריח כמו על שאר מיני אכילה, דגרסינן בפרק כיצד לאפוקי ריחני כלומר שאין מברכין בסופן, ודוק בגמר' ואיתא נמי במסכת נדה בפרק בא סימן, יש לי לומר דבשאר דברים דין הוא שיהיה להם שתי ברכות, הראשונה ברכת הטעם דכיון דנהנה צריך להודות לבוראו, והשניה משום שנהנה אחר אכילה שחולק הכבד מן הדם לשאר אברים, וא"כ ברכה ראשונה היא משום הנאת החיך והשניה משום הנאת שאר איברים, אבל בריח אינו כן דאין לכל הגוף שום הנאה אלא לנפש בלבד וכיון שכן די לו בברכה אחת, כך נראה בעיני.
גרסינן בפרק אלו דברים ואיתא נמי בירושלמי דפרק הרואה היה יושב בחנותו של בשם אפילו כל היום אינו מברך אלא פעם אחת, אבל אם היה נכנס ויוצא מברך על כל פעם וכן עיקר.
ותו גרסינן התם תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך, וקשיא לי מאי דאמרינן הכא אם רוב גוים או אם רוב ישראל וכו', היאך סתם התלמוד כל כך הענין שלא פירש לנו מאי מברך שהרי אינו רואה אותו מוגמר אם הוא מעשבים או מעצי בשמים או מדברים דלאו גדולי קרקע נינהו כגון המושך. וא"כ מאי מברך, וגם כן קשיא חנותו של בשם שהרי אינו רואה הבשמים, אבל בזה נוכל לומר שמיירי דרואה הבשמים, אבל כשהיה הולך חוץ לכרך והריח ריח אי אפשר לומר דמיירי ברואה, על כן יש לומר שמברך בורא מיני בשמים שהיא ברכה כללית לכל דבר של ריח, והוא הדין נראה לי דין זה בחנותו של בשם שאינו מברך אלא בורא מיני בשמים, כנ"ל.
כתב הר"ם במז"ל שבריח טוב של איסור [אין מברכין עליהן] כגון של ע"ז או של אחד מן העריות שאסור להריח בהן, או בריח בגדים מוגמרים שאינו של איסור דאינו אלא להעביר הזוהמה שאין בהן עיקר הבושם בו כדמוכח בפי' בברכות בפרק אלו דברים.
